זה הכלל. לאתויי כל חייבי חטאות ואפי' אינן של שבת:

זרק וכו'. וכן בזרק בשוגג לעשות חבורה ונזכר מקודם שנעשה חבורה פטור משום חובל בשבת דבעינן עד שיהא תחלתן וסופן שגגה:

קלטה אחר. או שקלטה אחר או כלב או שנשרפה ולא עביד הנחה פטור:

מתני' הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו. ולנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי ונזכר לאחר שיצתה מידו וכך צריך לפרש לנוסחא דהכא שמיד שיצתה מידו נזכר והיינו עד שלא תצא מידו כלומר שאפי' לא שהא אלא בכדי עד שלא תצא מידו דאלו נזכר מקודם שיצאת מידו צריכא למימר דלאו בר קרבן הוא:

משום שהזיד בחלב הוא. ומביא קרבן דקסבר ר' יוחנן כמ''ד דשגגת קרבן שמה שגגה כדמוכח מהרבה מקומות לר' יוחנן אין מתעסקין לא בחלבים ולא בעריות. כלומר דמה דקי''ל המתעסק פטור מקרבן וכגון בשבת שלא נתכוין למלאכת איסור כלל שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר וכל כיוצא בזה זהו נקרא מתעסק ושוגג נקרא שמתכוין למלאכה זו שעושה אלא ששגג ולא ידע שהיום שבת או שידע שהוא שבת וכסבור שמלאכה זו מותרת זהו שוגג ובחלבים ובעריות אף המתעסק חייב ואפי' לא נתכוין לעבירה כדמפרש ואזיל היך עבידא מתעסק בשבת שהוא פטור:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. הך דר' יוחנן גרסי' לה בפ''ז דתרומות ובכמה מקומות והעיקר כמו דגרסינן שם ובפ' מרובה בשני מקומות ובכל מקום אשר תמצא כתוב בהפך טעות דמוכח הוא. וכצ''ל כמו שהוא שם הזיד בחלב ושגג בחטאת מתרין בו ולוקה:

תני ר' שמעון בן יוחי. לדרוש מפרשת מגדף ומסייע לריב''ל דכתיב בפרשה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת וגו' והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' דמשמע דאדלעיל קאי מדכתיב והנפש והכא במזיד משתעי דכתיב ביד רמה ובא ללמדנו דלפעמים מביא קרבן אפי' הוא במזיד והשתא היכי דמי אם מזיד הוא בכל הגע עצמך שאפי' מזיד הוא גם בהכרת א''כ מתרין בו ולוקה ומביא נמי קרבן בתמיה הרי אם מזיד הוא בכל ודאי לאו בר קרבן הוא אלא דה''ק והנפש אשר תעשה ביד רמה משכחת ביה נמי קרבן כגון שהזיד בהלאו ושגג בהכרת דמיקרי שוגג לענין קרבן ומסייע לריב''ל:

בשוגג בל''ת ובמזיד בל''ת. בשוגג ומזיד דעלמא קאמר דפליגי בה דר' יוסי בן חנינה ס''ל דשוגג בלאו היא דהויא שגגה ואלו ידע בלאו מזיד הוא ואע''פ ששגג בהכרת ולאו בר קרבן הוא וריב''ל ס''ל דאפי' ידע בלאו אלא דשגג בהכרת שמיה שגגה ובהזיד גם בהכרת הוא דהוי מזיד:

גמ' כיני מתניתא והזיד. כלומר דמפרש דלאחר שנזכר לא חזר ושכח אלא סופו היה בזדון אבל אם חזר ושכח אע''פ שבאמצע נזכר הוא הוי תחלתו וסופו בשגגה וחייב וקשיא אלו ירה חץ וכו'. כלומר וכן על כרחך אתה מפרש להסיפא זרק לעשות חבורה וכו' מפני שנזכר עד שלא נעשית החבורה הלכך פטור הוא משום שבת דאי לא תימא הכי אלא שנזכר וחזר בו ממה שהיה מתכוין בתחלה א''כ קשיא הרי מי שזרק חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו מה אתה עושה וחזר בו שמא כלום הוא מה שחזר בו בתמיה וה''נ דכוותה שאם זרק האבן אי החץ לעשות החבורה מה איכפת לן שחזר בו הלא כבר יצאת מידו לעשות כוונתו והחזרה שלו לאו כלום הוא אלא הוי סופך מימר והזיד דטעמא דמתני' משום שסופו במזיד הוא ובחייבי חטאות בעינן עד שיהא תחלתן וסופן בשגגה:

דהוה פריש. שהיה נוהג לפרוש בים והיה מצוה אותו לעשות לו סל פחות כהאי דר' מנא דקאמר תיבה פחותה בכדי שיכול לישב בו לעשות צרכיו בשבת:

ר' יעקב בר אחא מפרש לה בשם רב המנונא להא דקאמר ר' אבון מוציא חוץ לשלשה מפני שכל שלשה ושלשה כלומר עד שלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה עצמה הוא דאמרינן לבוד ואם אינו מוציאו חוץ לשלשה הוי ליה כמחיצת ספינה עצמה וא''כ מטלטל מספינה לים להדיא ואסור והלכך הא דקאמר מוציאו חוץ לשלשה:

מאן דבעי למיעבד תקנה לאילפא שיהא מותר לטלטל מתוכה בשבת מוציא נסר חוץ לשלשה מהספינה שלא יהיה בו תורת לבוד והוי כספינה וכו'. ושאין בו רוחב ארבעה. טעות הוא בכאן ואגב שיטפא דלעיל היא דאם אין בו רוחב ארבעה מאי האי דקאמר ואת רואה את המחיצות כאלו עולות וכי שייך מחיצות למקום שאין בו רוחב ד' אלא צ''ל ויש בו רוחב ארבעה ופליג אדרב המנונא דלעיל דס''ל דמקום ארבעה על ארבעה בעינן והלכך קאמר דאת רואה את המחיצות של הנסר כלומר שפת הנסר כאלו מחיצות עולות ממנו דאמרינן גוד אסיק ואם מטלטל מן הספינה לתוכו ומתוכו לספינה ודרך הנהר ממלא מן הים ומכניס להספינה דמחיצה תלויה היא והתירו במים:

אילו אמר תיבה פחותה יאות. ר' מנא לא מדייק לדינא מידי אלא משום דקאמר נסר וכו' ואין זה דרך צניעות ושפיר הוה לי' למימר תיבה פחותה ויושב בה וכו':

נסר שהוא. בולט חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע. כלומר אפילו אין בו רוחב ארבע מותר לישב בו וכו' דקסבר כרמלית דהים מארעא הוא דמחשבינן ואויר שהוא למעלה מי' מקום פטור הוא ובדין הוא דבלאו הכי מותר אלא משום היכרא בעלמא עביד לה והלכך סגי אפי' אין בו רוחב ארבע:

גמ' מה בנין היה במשכן וכו'. גרסי' להא לעיל פ' כלל גדול בסוף הלכה ב' וכדפרישית שם עד אדנים בקרקע הן ועד דעביד ספיין חייב משום בונה:

אף המכה בקורנס על הסדן. הוא כמו עמוד עב של ברזל העומד לפני האומנין אינקלומ''א בלע''ז ועושין כן בשעת מלאכה להחליק את הקורנס נקרא מורטי''ר וזהו כמתקן מלאכה ואע''פ שאינו מן המלאכה ממש מחייב. ואין הלכה כרשב''ג:

ומלאכתו מתקיימת. שא''צ להוסיף יותר ועשה כן בשבת חייב:

הקודח. במקדת ועושה נקב בכל אלו בכל שהוא חייב:

ובמעצד. קורנס של ברזל:

המסתת את האבן. שמתקנו מן הצדדים ומרבעו וזהו גמר מלאכה כמו המכה בפטיש:

כמה יבנה. משום דה''א דאין מדרך לבנות אלא מה שנקרא בנין ולפיכך מפרש בה התנא יותר מבשארי אבות מלאכות שנשנו שלא מצינו ששואל בהם כמה יקצור או כמה יחרוש וכו' וכאן מאריך בלישניה הוא וכדאמרן להשמיענו דהבונה כל שהוא חייב לפי שכך מצינו במשכן שכן קרש שנפל בו דרנא הטיף לתוכי אבר וסותמו:

מתני' הבונה. שאמרו באבותמלאכות:

הדרן עלך פרק הזורק

אמר הרי אני קוצר חצי גרוגרת. שהוא פחות מכשיעור ואין בו חיוב חטאת ואף על פי שעלתה בידו וקצר כגרוגרת אחר כך פטור שלא נתכוון לקצור כשיעור אבל בחלב אם אמר הריני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב שכן נהנה בגרונו כזית וכן בעריות אמר הריני מתחמם בה ולא נתכוין ליותר ועלתה בידו שהערה בה חייב שכן נהנה: